״די כבר עם המסך!!״

אני רוצה להתייחס לנושא המסכים מכיוון אחר. בהמשך גם אציע דרכים איך להתמודד עם העניין אבל אתחיל בנו:

ההורים שבאים אליי מרגישים חסרי אונים מול הילדים שלהם שנמצאים שעות מול המסך. את חוסר האונים והתסכול הם מוציאים על הילדים. אבל האמת היא שאתם לא כועסים על הילדים, אתם כועסים על עצמכם. בואו נדבר על זה.

מי שקנה לילדים את המסכים זה אנחנו. המסך הוא פתרון מעולה עבורנו כי הוא מעסיק את הילדים. זה נותן לנו שקט ומאפשר לנו להיות עסוקים בענייננו. העניין הוא שמידי פעם אנחנו מרימים את הראש (מהמסך שאנחנו שקועים בו) ושמים לב שהילד היה במסך כבר הרבה שעות. ואז מתעוררת אצלנו תחושת אשמה ובמקום להתמודד איתה אנחנו מוציאים את התסכול על הילד: ״אתה לא חושב שהגזמת? אתה מלא שעות במסך! די, מספיק, לך תעשה משהו אחר.״

או נגיד שאמרתם לילדה שאתם מרשים לצפות ב-2 פרקים בלבד ואז היא צריכה לכבות. כמובן שהיא המשיכה לראות גם את הפרק השלישי, הרביעי והחמישי. אתם הייתם שקועים (כנראה גם במסך) ואז פתאום שמתם לב שיש שקט חשוד. הלכתם לראות מה הילדה עושה וגיליתם שהיא ״לא עמדה בהסכם״ ולא כיבתה אלא המשיכה לצפות בעוד פרקים. מתעוררת אצלכם תחושת תסכול, אשמה, כעס, ובמקום להתמודד איתה, תוציאו אותה על הילדה: ״מה נסגר איתך? אי אפשר לסמוך עלייך!! אמרת שתכבי אחרי שני פרקים!״

אז מי אשם?

כמה שאנחנו אוהבים לחפש אשמים כשמשהו לא מוצא חן בעינינו. אז בואו נדבר על האשם האמיתי: תעשיות הטכנולוגיה ששוות הרבה מיליארדים שהנדסו את המסך כך שלא נוכל להפסיק לגלול, לצפות, לשחק. הרבה מוחות חכמים עובדים על זה והרבה מאד כסף מושקע בתעשייה שתגרום למוח שלנו להפריש דופמין בכמויות.

ואם לנו זה קשה להפסיק, זה כמעט בלתי אפשרי עבור ילדים, שאצלם החלק במוח שאחראי בין היתר על דחיית סיפוקים וויסות דחפים ורגשות עדיין לא מפותח.

לכן, המסך הוא לא בעיה של משמעת והילד שלך לא עושה לך דווקא. הוא נמצא בתוך חוויה שקשה לו מאד לצאת ממנה.

נוסיף את זה שלילדים גם ככה קשה עם מעברים ונבין שילדים לא יכולים לעזוב מסך לבד, הם צריכים את עזרתנו. תכף נגיע לזה.

אם אין לנו גבולות ברורים, לילדים שלנו בטח לא יהיה

יש דברים שברורים לנו מאד שהם לא לילדים: כמו סיגריות למשל. ברור לנו שלא נקנה לילדים קופסת סיגריות או שניתן להם לעשן ״רק בנסיעות״.

המסכים זה עניין אחר. יש לנו בעצמנו יחסים כל כך מורכבים איתם, כל כך לא ברורים לנו עצמנו, שאנחנו נותנים וקונים, ולכן הגבולות כבר מטושטשים לגמרי. אם הגבולות לא ברורים לנו, אז איך הם יהיו ברורים להם?

הבנו, זה קשה. אז מה עושים?

בואו נתחיל ממה לא עושים: אין מה להתעצבן על הילדים, לאיים ולהעניש. אתם הרי יודעים שזה לא עוזר לטווח הרחוק (ובספק אם זה עוזר גם בטווח הקרוב). הילדים יודעים שזה התקף זעם שלכם, תכף זה יעבור לכם, והם יחזרו למסך... עד הפעם הבאה.

אז במקום להיות אימפולסיביים ולפעול מתוך האמוציות, קבלו שיטה שתעזור לכם להיות אפקטיביים:

1. התמודדות עם הרגשות שעולים בכם - במקום להוציא את זה על הסביבה

2. לאכוף את הגבולות של עצמכם - כי אף אחד לא יעשה את זה עבורכם

3. הכנה לפני סיום - תאום ציפיות נותן ביטחון

4. להיות ליד ולא מעל - כשהקשר טוב, הכל הרבה יותר קל

5. להכין חלופה למסך - ולא לצפות שהילדים יילכו לקרוא ספר

6. להתמודד עם המחאה של הילד/ה - כי המחאה תגיע, לפחות שלא תהיו מופתעים

בואו נרחיב על כל סעיף:

התמודדות עם הרגשות שעולים בכם - במקום להוציא את זה על הסביבה

כמו שכתבתי קודם, אנחנו לא כועסים על הילדים (למרות שזה נראה ומרגיש ככה), אלא על עצמכם. בואו נהיה כנים לגבי הרגשות שלנו: כשהילדים שלנו נמצאים הרבה שעות במסך זה גורם לנו להרגיש הורים לא טובים. במקום להוציא את זה על הסביבה, בואו ניקח אחריות על זה ונאפשר לעצמנו להרגיש את מה שזה מעלה בנו. זה כואב להרגיש הורים לא טובים, הורים מזניחים, הורים שלא עושים מספיק, הורים שנכשלו. כל אחת ואחד והכאב האישי שלה/ה. חכו רגע, תנשמו לכאב הזה, תנו לו מקום. הרגשות שלכם חשובים והגיע הזמן שניתן להם מקום ולא נברח מהם (למסך למשל...)

זה מדהים לגלות שרגש שמאפשרים לו להיות בגוף עובר תוך כמה דקות. זה דורש כנות ובעיקר אומץ כי זה מפחיד להרגיש כאב. כל החיים לימדו אותנו לברוח מכאב אבל תראו מה זה, בזכות הילדים שלנו אנחנו לומדים גם את זה.

אחרי שעברנו את התהליך הזה עם עצמנו, נוכל לגשת לילדים שלנו בלי כל כך הרבה מטען רגשי ולאכוף את הגבולות שהגדרנו. בבקשה אל תצפו שהילדים ישמרו על הגבולות האלה בעצמם. המסך חזק מהם. אם הגדרתם פרק זמן מסוים או מספר פרקים לצפיה, קחו בחשבון שתצטרכו להיות עם אצבע על הדופק ולא ״לסמוך״ על הילדים שיעמדו בחוזה שעשיתם. ילדים הם גרועים מאד בדיני חוזים. אם הורים יכלו לתבוע ילדים בגין הפרת חוזים, בתי המשפט היו קורסים. ילדים לא יודעים לעמוד בהסכמים מאותה סיבה שהם לא יכולים פשוט להפסיק עם המסך: קוראים לזה התפתחות מוחית, במיוחד החלק הקדמי של המוח (קליפת המוח הקדם מצחית) שעדיין לא מפותחת. כמו שילדה בת 6 לא יכולה לפתוח חשבון בנק וילד בן 7 לא יקבל רשיון נהיגה. ברור לנו שהם צעירים מידי בשביל זה, נכון? אז אל תצפו מהם גם לעמוד בחוזים שאתם יצרתם.

קחו אחריות ותבינו שזה עליכם. אתם ההורים, תפקידכם להקפיד על מה שחשוב לכם.

הכנה לפני סיום - תאום ציפיות נותן ביטחון

אפשר לשים שעון שיצפצף 5 דקות לפני שנגמר הזמן ואפשר שאתם תתנו את התזכורת. ככה תהיה פחות התנגדות כשהזמן לכבות יגיע. כמו בכל מעבר, חשוב להכין את הילדים מראש. הם לא יודעים שעון ולא מחשבים זמנים כמוכם. הם חיים בעולם נטול זמן, חוקים וטבלאות אקסל.

להיות ליד ולא מעל - כשהקשר טוב, הכל הרבה יותר קל

הגיע הזמן לסיים עם המסך בהתאם למה שהחלטתם (אתם ההורים, אתם מחליטים). אל תצפו שאם תצעקו מהחדר השני ״נגמר לך הזמן״, הילד פשוט יכבה את המסך ויילך לשטוף כלים. סביר להניח שהוא פשוט יתעלם מכם. ואז יעלו בכם רגשות של: לא רואים אותי, לא שמים עליי בבית הזה, לא מעריכים אותי, מה עשיתי לא טוב, אני הורה כישלון. אם עולים הרגשות האלה, תנו להם להיות בגוף, תנשמו אליהם. הילדים לא יצרו את הרגשות האלה, הם היו שם כבר מקודם כי הם נוצרו בילדות שלכם. באתם איתם מהבית כמו שאומרים. ההתנהגות של הילדים רק מגרדת את הפצע הנפשי שכבר יש לכם. אז במקום לכעוס ולהאשים את הילדים (וככה להמשיך את שרשרת הדורות שהאשימה ילדים במצב הנפשי של המבוגרים), תעשו את העבודה הרגשית של עצמכם.

אחרי שנשמתם ונרגעתם, שבו ליד הילדה, תתחברו לעולם שלה, תתעניינו באמת. היא לא האויבת, היא ילדה בת 4 או 7 או 10 שמשעמם לה כי ההורים שלה עסוקים והמסך (שקניתם) זו אחלה דרך להפיג את השיעמום. תשאלו אותה אם היא רוצה לכבות או שאתם תכבו.

להכין חלופה למסך - ולא לצפות שהילדים יילכו לקרוא ספר

אחרי שמתנתקים מהמסך יש ואקום, יש ריק כזה שצריך למלא. אצלי בבית, כשהילדים היו קטנים, הדרך שהם מילאו את הריק הזה היה במריבות אחד עם השניה... הצעקות והמכות גרמו לי להצטער שלקחתי להם את המסך... לפחות קודם היה שקט.

מה שזה אומר זה שאין לנו מה לצפות שהם פשוט יידעו מה לעשות עם עצמם אחרי שלקחנו את הדופמין. תהיו חכמים ותכינו חלופה. רצוי משהו שכולל הוצאת אנרגיה פיזית. למשל, לרדת למטה אם אפשר. אם אי אפשר כרגע, תהיו יצירתיים ותחשבו על משהו שיעזור להם לפרוק. מה שאני עשיתי זה נתתי להם כל מיני פעילויות ספורט בסלון כמו לקפוץ על רגל אחת 20 פעם או לכדרר כדור (ספוג). אני ישבתי ולקחתי להם זמנים (במסך כמובן).

להתמודד עם המחאה של הילד/ה - כי המחאה תגיע, לפחות שלא תהיו מופתעים

כמו הרבה דברים בהורות, הילדים לא תמיד אוהבים את ההחלטות שלנו. אם זה היה תלוי בהם, הם היו אוכלים רק מתוקים, לא מתקלחים, מסתובבים עירומים ונמצאים מול המסך 24/7 בלי לישון כי שינה זה לחלשים.

לצערם, זה לא תלוי בהם. תפקידנו כהורים זה להשבית את השמחה הרבה פעמים ותפקיד הילדים זה למחות כדי לשנות את רוע הגזירה. זכותם למחות ולא לאהוב את ההחלטה שלנו. אנחנו יכולים רק להחליט החלטות, אנחנו לא יכולים להחליט איזה רגשות הילדים שלנו ירגישו. אף אחד לא אוהב שלוקחים לו משהו שכיף לו איתו. גם אתם לא הייתם אוהבים שמישהו ייקח לכם את הנייד כי הגזמתם עם הגלילה. זה ישר מעורר את תחושת ה״מחליטים עליי״ שאנחנו אלרגיים אליה. לכן, כשהילדים שלכם מוחים, תהיו אמפתיים לרגשות שלהם ותישארו עקביים. זה הפיצוח.

כשהורים מגיעים אליי להדרכה ואומרים: ״הילד בוכה מכל דבר״. השאלה שאני שואלת זה: ״זה עובד לו? אתם משנים את החלטתכם כדי שלא יהיה עצוב או כועס?״

״לפעמים...״ ממלמלים ההורים.

ילדים הם מאד חכמים וכשהם מבינים בחושים החדים שלהם שהבכי או הצעקות מערערים את ההורה וגורמים לו לשנות את ההחלטה, הם יאמצו את הדרך הזאת.

אז אל תצפו שהילד יגיד לכם: ״תודה אמא שעזרת לי להתנתק מהמסך, אני ממש מעריך את זה שאת דואגת לי ואוהבת אותי. מה אוכל לעשות למענך עכשיו?״ סביר להניח שתהיה מחאה שכוללת גם אמירות קשות, הרמת קול והבעת תסכול. תהיו מוכנים לזה.

הסיבה שהורים לא שמים גבול או לא אוכפים את הגבול שהם שמו היא שהם לא רוצים לפגוש את הרגשות האלה של הילדים כי זה מעורר אצלם כאב שהם לא רוצים להרגיש. למשל: אני הורה לא טוב, הילד שלי עצוב בגללי, אני לא יודע מה לעשות עם הבכי וזה כואב לי באוזן ובלב.

אם אלו הרגשות שעולים בכם (וזה מאד טבעי), אתם כבר יודעים מה לעשות: תנו להם מקום, תנשמו אותם, תנו לעצמכם לגיטימציה להרגיש ותהיו ההורים האמפתיים של עצמכם.

משפטים שיעזרו לכם:

“ברור שקשה לעצור, זה באמת כיף.״

“אני פה לעזור לך לסיים כי זה קשה להפסיק עם המסך. גם לי זה קשה לפעמים.״

“אני לא נגדך. אנחנו יחד מול המסך כדי שנמצא איזון בריא.״

לסיום, אנחנו מתמודדים פה מול מפלצות ענק (לא הילדים אלא חברות הטכנולוגיה והגיימינג). תזכרו שהילדים שלנו לא יצרו את המסכים וגם לא את התכנים. במקום לכעוס עליהם תהיו בחמלה כלפיהם וגם כלפי עצמכם.

 כבר רכשתם את הקורס שלי על ילדים רגישים מאד? הקורס הזה יעזור לכם להבין את הרגשות וההתנהגויות של הילדים ולתת להם מענה מתאים ובריא. אפשר לקרוא עוד פרטים – כאן.